לקדם שלום על בסיס קבלה ערבית ופלסטינית של הציונות
ופירוק הפלסטיניזם, כאידיאולוגיה
"לא שלום ולא ביטחון יהיו אפשריים כל עוד האידיאולוגיה הפלסטינית הבנויה על שלילת הציונות תמשיך להתקיים.״
(מתוך הספר ״שיבה באוקטובר״)
פברואר 1947 הסביר שר החוץ הבריטי ארנסט בווין בנאום לפרלמנט הבריטי את כישלון בריטניה במילוי כתב המנדט: ״ממשלת הוד מלכותו עומדת בפני סכסוך עקרונות שאינו ניתן לפיתרון (Irreconcilable)… העיקרון החשוב ביותר ליהודים הוא הקמתה של מדינה יהודית ריבונית. העיקרון החשוב ביותר לערבים הוא להתנגד בכל מחיר להקמתה של מדינה יהודית ריבונית בחלק כלשהו של שטחי המנדט״.
מאז ועד היום מהות הסכסוך לא השתנתה – היהודים רוצים מדינה, וערביי המנדט, הידועים כעת כפלסטינים, נחושים להתנגד בכל מחיר לכך שליהודים תהיה מדינה. זו אינה מחלוקת על טריטוריה. זו מחלוקת על הזכות להתקיים כעם ריבון בביתו. האלימות, המלחמות, הטרור, הסבל – כולם תוצאה של שלילת הזכות של יהודים להחזיק בית לאומי בחלק כלשהו של ארץ ישראל. אתגרי הביטחון ומדיניות החוץ של ישראל נגזרים משלילה זו.
שלום, במלוא מובן המילה של שלום, ייכון אך ורק כשהערבים בכלל והערבים הפלסטינים בפרט יסיימו את מלחמתם בת יותר ממאה השנים כנגד הציונות. שלום ייכון רק כאשר האידיאולוגיה הזו, שהביאה לכל כך הרבה סבל והרס, ושאפשר לתאר כ״פלסטיניזם״ – המאחדת מיליוני ערבים בעזה, בגדה, בירדן, בסוריה ולבנון וברחבי העולם – תוחלף בשאיפה חיובית להתקיים לצד מדינה יהודית ולא במקומה, תוך הפנמה שהמשמעות היא שמיליוני פלסטינים, בוודאי אלה החיים בעזה, בגדה ובירדן אינם ״פליטים מפלסטין״ ואינם זכאים להתיישב ולהתאזרח במדינת ישראל הריבונית בשם ״שיבה״.
החזון של מפלגת עוז הוא חתירה מתמדת לשלום המתבסס על נטישת ״הפלסטיניזם״ לטובת הכרה ערבית בזכותו השווה של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית – ציונות ערבית. זהו חזון שגם אם לא יתממש מחר בבוקר, הוא צריך להיות הרעיון המארגן של מדינת ישראל בתחומי החוץ והביטחון וממנו ייגזרו הפעולות היומיומיות. אחרי עשרות שנים של נסיונות להשיג שלום באמצעות קיצורי דרך שלא קירבו אותנו כהוא זה להשגת שלום אמת, דווקא חזון ארוך טווח, אליו חותרים יום יום באורך רוח, יכול להוביל להישגים, ואולי אפילו מוקדם מן הצפוי.
